ויסעו כל עדת בני ישראל וגו' למסעיהם. אחז הכתוב דרך קצרה לומר שנסעו במסעות רבים ממדבר סין לרפידים לכך אמר למשעיהם כי מסעות רבים עשו כי מתחלה כשנסעו ממדבר סין חנו בדפקה ואחר כך באלוש ומאלוש לרפידים ולא בא עתה אלא לפרש תלונתם כי בתחלת בואם למדבר התלוננו על הלחם ועתה רבו על המים:
וירב העם. כתב ר' אברהם אמר העם ולא אמר כל העם כאשר אמר במן כי ב' כתות היו האחת אין לה מים לשתות והיא עושה מריבה עם משה והשנית יש לה מים בכליהם שהוציאו מאלוש והיא רוצה לנסות ה' אם יתן מים והשיב למריבים מה תריבון עמדי נצעק כלנו אל ה' ולמנסים אמר מה תנסון את ה':
ויצמא שם העם למים. כאשר התחזק עליהם הצמא נתרעמו על משה למה הרע להם להוציאם ממצרים. והרמב"ן פי' הענין כך כאשר באו אל המקום ההוא ולא מצאו עינות מים מיד עשו מריבה עם משה ולכך נאמר וירב ולא כדרך שנאמר בשאר מקומות וילונו דרך תרעומת שהיו מתרעמים על עניינם לאמר מה נשתה מה נאכל אלא וירב שהיו עושים עמו מריבה ממש שבאו עליו לאמר תנה לנו מים כי עליך הדבר לעשות ומשה השיבן מה תריבון עמדי ומה תנסון את ה' כי הריב הזה לנסות את ה' היוכל לתת לכם מים כי אם תחרישון מעלי ותתפללו לה' יענה אתכם וכן היה בלבם לנסות כדכתיב על נסותם את ה' ואז רפתה רוחם מעליו והסתפקו יום או יומים ממים שבכליהם ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה כענין התרעומת אשר הם עושים בכל מקום בבקשם דבר שאומר למה זה העליתנו ממצרים וכראות משה כי צמאו התפלל לה' והגיד לו המריבה שעשו עמו בראשונה: אותי ואת בני. ולא אמרו סתם להמיתנו בצמא או להמית כל הקהל הזה אלא הזכירו הבנים להרבות התלונה שימהר לדבר כי הקטנים לא יסבלו הצמא כלל וימותו לעיני אביהם: את בני ואת מקני. הזכיר המקנה לומר שהם צריכים מים רבים ולכך נאמר שם בשעת (בשמות כ) ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ורבותינו אמרו השוו בהמתן לגופן שבהמתו של אדם המהלך בדרך היא חייו שאם אין בהמתו הוא מסתגף: עוד מעט וסקלוני. דרך משל כי רוב מריבות עשו עמי ומתרעמים עלי ואילו היה בהם יכולת היו סוקלין אותי:
עבור לפני העם הזה. פי' הרמב"ן הקדם לפניהם כמו ויעבור את הכושי והענין כי העם היו ברפידים והצור שיצא ממנו המים היה בחורב והוא הר סיני על דעת הראשונים או מקום עיר לפני ההר קרוב הוא לו על דעתי כאשר אפרש עוד והוצרך משה לקדם לפניהם לעבור מרפידים לחורב מהלך פרסה או ב' רחוק מהמחנה ועל כן אמר לו עבור לפניהם וקח מזקני ישראל והלכת כלומר שתלך עד שתראה אותי עומד לפניך על הצור בחורב. והנה הכה בצור ויזובו מים ולא סיפר הכתוב ותשת העדה ובעירם כאשר בשנייה אבל בידוע שעשו כן וברור הוא שלא הלכו העם לחורב לשתות כי לא באו לפני הר סיני עד אחר כן בשלישי אלא שלחו שם נעריהם לשאוב מים ולהביא להם כמנהג המחנות וקרוב הדבר שיצאו מן הצור בחורב מים קרים ונוזלים הלכו לרפידים ושם שתו אותם והוא שאמר הכתוב ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים וכתיב פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר ומה שאמר הן הכה צור ויזובו מים ונוזלים ישטופו גם על הצור הזה נאמר והסלע השני אשר היה בקדש נבקע בו כמו באר נובע מים ועל כן נאמר הוא הבאר אשר אמר ה' למשה ואמרו בשירה באר חפרוה שרים כי היה כמו באר חפורה ולכן אמר שם ותשת העדה ובעירם ששתו מיד באותו מקום אבל בכאן היו נהרות שוטפים ממנו ושותים בבתיהם כרצונם ואע"פ שהיה הכל בארה של מרים בקבלת רבותינו יתכן שהיה בראשונה וכל המ' שנה מושך מים בנהרות ובפעם השנית מפני העונש אשר היה שם נעשה כמו באר חפורה מלאה מים: ומטך אשר הכית בו את היאור. אע"פ שהוא לא הכה פי' הכית במאמרך שאמרת לאהרן להכותו והזכיר מכת היאור ולא שאר המכות לומר כי אז הפך המים לדם והסירם מטבעם ועתה יוציא מים מצור החלמיש כי יעשה דבר והפכו:
הנני עומד לפניך. בעבור כי הפלא במקום הזה במים היה קבוע שיהיה הבאר עמהם כל ימי היותם במדבר כדברי רבותינו בעבור זה נגלית עליו שכינה במקום ההוא כאשר אמר במן בקר וראיתם את כבוד ה' בעבור היותו פלא קיים:
ויאמר משה אל יהושע. כתב הרמב"ן מכאן נראה שמיום היותו לפני משה קראו יהושע וכן וישמע יהושע את קול העם ברעה ומה שכתוב במרגלים ויקרא משה להושע בן נון יהושע למבראשונה מדבר כלומר כי זה יהושע אשר נבחר במרגלים הוא אשר קראו משה יהושע ומה שדרשו רבותינו יה יושיעך מעצת המרגלים פי' בשביל שידע משה שהוא עתיד ללכת עם המרגלים קראו כן או נאמר כי אז קבע לו זה השם בפני כל העדה שלא יקראוהו אלא בזה השם בעצמו. ומה שלא הלך משה כדי שיתפלל בנשיאות כפים על הגבעה וגם שאין זרעו של עשו נופל אלא ביד בניה של רחל וכן עמלק ביד שאול והמן ביד מרדכי ועלה לראש הגבעה כדי שיראה לישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה וגם הם יראוהו פורש כפיו השמימה בתפלה ויבטחו ויוסיפו אומץ וגבורה. ועל הענין הזה שעשה משה מפני שהיה עמלק גוי חזק וישראל אינן מלומדי מלחמה והיו עיף ויגע כדכתיב במשנה תורה על כן פחד ממנו והוצרך לכל התפלה והתחנה. ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו נוחל החרב בברכת הזקן שאמר לו על חרבך תחי' כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא ראשונה ואחרונה כי עמלק מזרע עשו היה ומזרעו של עשו היתה לנו הגלות והחורבן האחרון וכאשר ינוצח הוא ועמים רבים אשר אתו ממנה נושע לעולם כד כתי' ועלו מושיעים וגו' וכאשר עשו משה ויהושע בראשונה כן יעשו משיח ואליהו בזרעם ועל כן התאמץ משה בדבר:
וכאשר יניח ידו. על דרך הפשט כי לא יוכל להרים ידו כל היום וכאשר יניחם באונס גבר עמלק על כן צוה לאהרן וחור שיתמכו בידיו. ובמדרש וכי משה היה עושה שיתגבר עמלק אלא אסור לאדם לשהות כפיו פרושות השמימה ג' שעות. ור' יוסף קמחי פי' שלא הניח אלא בשביל שידע שכאשר יניח ידו וגבר עמלק וידע שידיו כבדים ולא יוכל להרימם כל היום לקח עמו אהרן וחור שיתמכו ידיו. וי"מ לפי הפשט והיה כאשר ירים ידיו עם המטה וגבר ישראל שהמטה היה סימן שלהם כמו שעושין דגל במלחמה שלא יפזרו אנשי המלחמה ולכן כתיב ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה כדי שיהי' במקום אחד גבוה ויראו כולם הנס שלהם ועל כן קרא משה למזבח ה' ניסי לומר לא במטי שהרימותי לנס גברו ישראל אלא ה' נסי ודגלי:
ויהי ידיו אמונה. פי' ר' אברהם כל אחד מידיו. וי"מ על מה שכתוב ויהי ולא אמר ויהיו שהיה מצמצם ידיו לפרוש השמים והיו נראות כמו אחד כענין ורגליהם רגל ישרה: אמונה. פי' כמו עומדות וקיימות ברוממותן כמו ואנחנו כורתים אמונה פי' דבר קיים. וי"מ לאמונת ישראל כדי שינצחו. וי"מ שהוא מגזרת ויהי אומן כאלו אומנים הם שישאו ידיו. ובמדרש יש שהזכיר זכות אבות אמונה זהו אברהם דכתיב בי' והאמין בה' עד בא יצחק דכתיב ויצחק בא מבא השמש יעקב דכתיב כי בא השמש:
ויחלש יהושע. ולא הרגם. י"מ שבעלי כשפים היו ובחרו להם אנשים למלחמה שאי אפשר להרגם מפני הכשפים שעשו להם:
כתוב זאת זכרון בספר. כתב ר' אברהם כי הוא ספר מלחמות ה' ואינו מצוי אצלינו. וכתב הרמב"ן ואין בדבריו רק תואנה והנכון כי הוא ספר התורה כענין שנאמר לקוח את ספר התורה הזה שצוה לכתוב לזכרון שיזכרו ישראל מה שעשה עמלק וזהו המצוה שבמשנה תורה זכור את אשר עשה לך עמלק ואמר ושים באזני יהושע שציוהו להזכיר לישראל את כל התלאה שבאה להם על ידו כי הוא היודע ועד ורומז כי אחרי שירשו את הארץ ימחוהו כי מצוה עליהם להכרית ז' עממים תחלה וזהו שנאמר והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו' ואם היה כן בימי יהושע היה מזכירם למחותן אבל נשארה בימיו מן הארץ הרבה עדיין לנחול ונמשך הדבר עד בא שאול: כי מחה אמחה. לפי שאלופי אדום נבהלו מפחד שראו נסים שנעשו לישראל במצרים ועל הים וכן מואב ופלשת אבל עמלק שמע גבורת השם ובא ממקום רחוק להלחם על ישראל ולא פחד מגבורת השם ראוי למחות. וכתי' קרא אחרינא תמחה את זכר עמלק י"מ קודם שפשט ידו בבית המקדש תמחה ואחר שפשט אמחה אני בעצמי. ובמדרש אם אתה תמחה מלמטה אני אמחה מלמעלה:
כי יד על כס יה. לשון שבועה כמו שפירש"י. וי"מ כאשר תהיה יד וחוזק על כסא ה' למלך אז תהי' מלחמה לשם בעמלק רמז לשאול מלך ראשון שנלחם בעמלק וכן תהיה מדר דר שכל מלך שיהי' לישראל חייב להלחם אתו עד שימחה שמו:
